משחק נגד כעס: לשחרור בלי לפגוע באף אחד

משחק נגד כעס: לשחרור בלי לפגוע באף אחד

יש לך כעס שצובר בך. זה שם, כבד, ולפעמים זה פוגע בכל מה שנוגע בך. אתה יודע/ת שאם תתפרץ — תחבל. ואם תדחוק את זה פנימה — זה יאכל אותך מבפנים. אז מה עושים?

במשך שנים, נאמר לנו שצריך "להישאר רציני" או "להירגע". אבל זה לא עובד. הכעס הוא אנרגיה שצריכה מיתקן, לא להיסתם. וכאן נכנסת טכניקה שמשנה הכל: משחק לכעס.

למה דיכוי כעס זה למעשה רעיון끔찍ה

כשאתה דוחק כעס, הוא לא נעלם. מדע מוזר זה מוכיח שוב ושוב: דיכוי רגשות לא מעביר אותם, הוא משנה אותם לתסמונות. הכעס שאתה מדחק הופך לחרדה, דכדוכים, או כאבים פיזיים. זה כמו לנסות לשמור על בלון מלא אוויר מתחת למים — בסוף הוא תמיד יעלה.

התיאוריה של DBT (דיאלקטית תנהגותית) אומרת משהו אחר: אם אתה מעבד את הכעס בדרך בטוחה וקונקרטית, הוא מתפזר. לא בחזקת מנוע שמתעלם מהנזק, אלא כמשהו שנתת לו מקום וזה התפרק בעצמו.

קופסת הזעם ושחרור הסערה — איך זה עובד בפרקטיקה

דמיין קופסה דמיונית או אמיתית. בתוך קופסה זו, אתה מניח את כל הדברים שהכניסו אותך לכעס. לא את הכעס עצמו — את הסיבה. זו בחורה שדברה בך בלי כבוד. הבוס ששלח לך אימייל בשעה 11 בלילה. המצב שהתחולל בחיים שלא שלך להחליט עליו. אתה כותב, מדמיין, או פשוט שם את זה שם.

"שחרור הסערה" זה החלק הגופני. זה לא שתיקה. זה לא כעס שקר. זה קול — ביתרון שלך, כמו שתרצה. אתה יכול/ה לצרוח לכרית, לדחוק קופסה דמיונית כנגד הקיר, לכתוב מכתב שעולם לא יראה ואז לשרוף אותו. הגוף שלך מוציא את הסערה. המוח שלך חוזה: זה בטוח, אני בקרה.

משחק כעס — הכרטיס שלך להשתחרר

עכשיו הנה החלק החכם. מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מוצאים שמשחק (גם דמיוני) על הכעס משחרר הרבה יותר טוב מאשר שיחה רציונלית עם עצמך. כשאתה משחק, אתה לא מנסה להיות בחור טוב. אתה נותן למוח שלך להצביע על הכעס בצורה שמקבלת אותו.

המשחק יכול להיות כל דבר: דמיון שאתה עומד מול אותה בחורה וחוזר לה בדברים שהיית רוצה להגיד. משחק בדמיון שאתה מנצח קרב בו אתה חזק/ה. אפילו משחק וידאו שבו אתה משמיד דברים. הנקודה? זה בטוח מכיוון שהוא דמיוני, והגוף שלך מקבל את האות: הכעס הזה חוקי, והוא יכול להשאר עם קולו שלו.

מתי להשתמש בזה וכמה זה אמור לקחת

זה לא כלי שמשמש פעם אחת וחזה. המטרה היא שתלמד לזהות את הכעס כשהוא מתחיל לבעור, ותתן לו דרך עם ראש על הכתפים. אם אתה משתמש בקופסה, בשחרור או במשחק בתכנית — תלמד שכעס זה לא אויב. זה בחור שצריך מקום.

וכן, זה אומר שאתה עדיין תודה שהבוס שלך היה מטומטם, או שהמצב כוויל. אבל אתה לא תישאר תקוע בטינה. זה ההבדל בין דיכוי (שמזיק) לבין עיבוד (שמרפא).

זה לא פרוש שאתה לא צריך עזרה אמיתית

משחק זה כלי. לא פתרון סופי. אם הכעס שלך גדול, חוזר כל הזמן, או אתה פוגע בעצמך או באחרים — זה הזמן לדבר עם מישהו. עם מטפל, עם קרובים, או פשוט עם אדם שמקשיב. כעס כרוני הוא סימן שמשהו בחיים שלך צריך לשנות, לא רק שחרור.

זה גם מצוין לעבוד עם מישהו שיודע DBT או CBT, כי הטכניקות האלה לא עובדות בריק — הן עובדות כשיש מישהו שמסביר למה הן זה הדרך.

אם אתה מרגיש שהכעס שלך גדול מדי, שחרור המשחק לא מספיק, או שפשוט אתה רוצה למישהו שיזין ויחכה — זה בדיוק למה קיימת נפש. שמור עלינו בוואטסאפ, ובואו נעבוד על זה ביחד. לא בשקט, בביטחון.